חריש עמוק – חריש לעומק של חמישים עד שישים סנטימטר הנועד לייבש את הקרקע, לשפר את הרכבה, להשמיד עשבים רב־שנתיים, להגדיל קיבולה למים, להעלות את חומרי המזון שבה וכדומה (מילון אבינאון)
קראתי את ההגדרה. כמה התערבות בטבע חשבתי, איזו יהירות. אני בת למשפחה חקלאית, משהו לא התיישב לי אז יצאתי לברר וללמוד על חריש עמוק בעולמות גידולי השדה. חריש עמוק כבר איננו פעולה מקובלת בחקלאות. הוא מתערב עמוקות במבנה הקרקע וכבר לא נהוג להשתמש בו. צניעות? זהירות? כבוד לטבע ולשכבות המיקרובים שבאדמה?
חשבתי על תהליך חינוכי. כמה לא נכון לקיים בו חריש עמוק, כזה שנכנס עמוק לנפשו של האדם שמולנו, לדרכי הלמידה הטבעיות שלו, עמוק מידי, ממקום המחפש לחרוש, לשנות את סדר הדברים, להשתלט, לחשוף חלקים ולשנות מרקמים. בחינוך, העומק מגיע בעדינות עצומה, הוא מגיע מתוך קבלת האדם שמולנו, מתוך הקשבה לו, מתוך כבוד ואהבה גדולים למי ולמה שהוא, מתוך מפגש אמת שבו השינויים קורים לשני ה'אדמים' שנפגשים.
אבל חריש עמוק הוא גם משל "לפעולה או לחקירה יסודית ושיטתית" (האקדמיה ללשון העברית). וכמה יסודיות נדרשת בתהליך החינוכי, שיטתיות פחות בעיני, אבל סבלנות בשפע, סבלנות ודרך ארוכה כאידיאולוגיה.
נדמה לי שגם בשל הטעם הראשון – העדינות הנדרשת בתהליך החינוכי ובתהליכי למידה, שהיא ההפך הגמור מחריש עמוק, וגם בשל הטעם השני – היסודיות הנדרשת, ההעמקה המתבקשת בתהליכי למידה וחינוך – מצאתי את עצמי בעולמות ההאטה בחינוך. יש בהם משום בקשה לחריש עמוק במערכת החינוך. חריש עמוק שישנה מבנים. כן. יתערב ויתחח. ישנה נקודות מבט. יקרא תיגר.
***
"בכל מקום אני קורא על כך שלאדם המודרני יש זמן פנוי רב יותר מאשר בתקופות עברו. אבל כשאני מסתכל על עצמי ועל האנשים שאני מכיר, אני מזהה בעיקר מרוץ תזזיתי שכמעט ואין בו זמן פנוי. למעשה, משהו קרה לעצם חוויית הזמן… אם במקום לכבס ולתלות במשך שעתיים, אני מכניס למכונת כביסה ואחר כך למייבש, הרי שהרווחתי שעתיים חופשיות.אם במקום לבשל ולאפות לחם במשך שעה, אני קונה לחם ומחמם בדקותיים אוכל מוכן, הרווחתי שעה. הנה לכם שלוש שעות פנויות של יישוב הדעת שהייתי יכול לנצל למנוחה, רגיעה, הגיגים, ציור, נגינה…
ממ, אבל כמובן, כשמתפנה הזמן הזה אני לא עושה שום דבר מכל אלה, אני אץ למלא את כל אותן חובות שטרם השלמתי" (דני לסרי, חינוך בביצת הפתעה)
למידה במערכת החינוך נחווית במקרים רבים כמירוץ שמטרתו הספק של חומר לימודי. המורות נאנקות תחת העומס והמתח לעמוד בציפיות ובמשימות, והתלמידים והוריהם מתנשמים במהירות עימם. מירוץ זה מאופיין בהצפת מידע ומטלות על חשבון הבנה, העמקה, דיאלוג, הקשבה וכמובן על חשבון מפגש אנושי משמעותי ומקום לשיח תוך-אישי ומימוש עצמי עמוק. הזמן החינוכי נחווה כמשאב יקר שיש למלא, וניצול שלו לפנאי, מחשבה, בהיה, שעמום או חלימה – נתפס פעמים רבות כבזבוז מגונה.
הזעקה לשינוי היא עמוקה ורחבה, וגם מבלבלת. אלפי יוזמות חינוכיות של נשות ואנשי חינוך לאורך שנים מבקשות בצניעות רבה לשנות את כללי המשחק בחלקת האלוהים שלהן. בדרכן, מחפשות נשות החינוך נקודות יציאה מאותו מירוץ מסורתי. הן מזהות את צרכיהם של התלמידים והתלמידות, כמו גם את אלה שלהן עצמן – כולם כנראה זקוקים גם למקצב ואיכות אחרת על מנת לחוש חוסן, הצלחה ומשמעות.
וכשהן לא יכולות עוד להתעלם מהצורך האישי, החברתי והחינוכי להפוך את הקרקע, ולשנות את המבנה האקולוגי של המיקרובים בבתי החרושת לציונים – הן מפתחות תהליכים ופרקטיקות כגון למידה בחברותא, חיבור לסביבה ולקהילה, שילוב מיינדפולנס בלמידה, העמקה, הפחתה וצמצום היכן שניתן, יצירת מרחבים למפגש בין אישי שקט ובטוח, ועוד. הן מקדמות תהליכי למידה חווייתיים במקצב אחר, רבים מהם חוץ-כיתתיים, ומבקשות לשלב אמנויות שונות וכן דרכי הערכה שישנו את הקיים. אך האם הן אכן מצליחות להאט, או שמא מתערבבות באותו קצב מהיר, בעודן מקבלות על עצמן צורות ושמות חדשים? כאן עומדת ההנחה כי עצם בנייתו של נרטיב אלטרנטיבי בעל מנגינה אטית, יסייע בעצמו ביצירת פרשנות ומשמעות מחודשת, אשר יובילו גם לעיצוב מציאות רצויה.
***
"חינוך נכון יעזור לך לגלות לעצמך מה אתה באמת, בכל לבך, אוהב לעשות. לא חשוב מה זה: לבשל, או להיות גנן, אבל זה יהיה דבר שנתת בו את שכלך, את לבך, ואז אתה באמת יעיל, בלי ליהפך לברוטלי. בית הספר הזה צריך להיות המקום שבו עוזרים לך לגלות לעצמך באמצעות שיחה, הקשבה, דממה, מה באמת תאהב לעשות במשך כל חייך (קרישנמורטי, לגעת במהות)
נדמה אם כן כי חינוך בעל היבטים איטיים, אם כפרקטיקה ואם כנרטיב חלופי למורה וסביבתה, טומן בחובו פוטנציאל עמוק לשינוי שרבים משוועים לו. זהו מקור החיבור אל תנועת ההאטה, המנסה להביא למפנה בצורה שבה אנחנו מתנהלים בזירות מגוונות כגון עבודה, מזון, תרבות, תעסוקה, תקשורת, אדריכלות ועיצוב, תיירות ועוד.
זירת ההאטה בחינוך מתפתחת דרך מפגשי שיח, כתיבה בפלטפורמות שונות, המשגה ובניית מאגר כלי חשיבה, חיבור בין רעיונות לפרקטיקות והיא תמשיך להתהוות על-פי הצרכים וההתפתחות בשדה.ברוחו של דני לסרי, אנו מבקשים לראות בהאטה לא רק סיפור של מהירות, אלא גם ובעיקר של איכות. כזו המאפשרת חיבור פנימי חי ונוכח אל עשייתנו.