פסח תש"ע
מבקשת להזכיר את אלו שקוברים וקוברים וקוברים ואין להם עמותה או איגוד, כנסים וימים של ביחד.
רק רשימת תלמידים הולכת ומתארכת, זולגת מתוך תמונת המחזור אל לוחות הזיכרון.
להיות מורה שכולה בבית ספר שכולו בנים –
לזכור איך הפטיר אֵי מי, אֵי שם בתום מסיבת הסיום של השמיניסטים: "אז ניפגש בהר הרצל" ולממש את ההכרזה הצינית הזו X פעמים יותר מדי.
להיכנס בראשון לספטמבר לכיתה ולהיזכר שכאן ישב ערן וכאן ישב איתן… רוחם מרחפת בחלל החדר, אך הפנים שמולי הן פנים אחרות, חדשות.
ובראש ההרהור הבלתי נמנע והבלתי נסבל בה בעת: "מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו…" כל פעם מחדש.
להיכנס לבית המדרש שהוא אולם ההתכנסויות הבית ספרי, לעמוד בין שני עמודי האבן – כל אחד מהם מרוצף בלוחיות נחושת עם השמות שמות שמות… ולדעת שאך לפני שנתיים, שנה, עשר- היו חלק מן השמות כתובים בעט, ביומן שלי.
והחיבורים שאני שומרת.
והפנים המחייכות אלי מתמונות המחזור במסדרון כל יום… בכל יום.
וברדיו מודיעים שחייל נהרג ותיכף הדריכות האיומה הזו: מירושלים ? ואולי משלנו ?
ולפעמים כן. משלנו.
ותלמידים שמתו בשדה הקטל הכבישי ? ומי שהוכרעו בידי הגוף הבוגד ?
תמיד בסיום י"ב אני נפרדת מן התלמידים שלי: "שלום, התלמידים הולכים ורק המורים נשארים".
רק המורים.
ואין לי שורת סיום מתאימה.