בעוד כחודש אסיים י"ב בפעם השנייה בחיי. לראשונה כרכזת שכבה ומחנכת בתיכון לאמנויות בירושלים. מאז שבחרתי לפנות למסלול ההוראה חלמתי על הרגע הזה. הגעתי מהחינוך הבלתי פורמלי, הדרכה במכינה קדם צבאית, וקסמה בעיני האפשרות לגעת בנוער רגע לפני השלב שבו הם יוצאים לדרך חדשה ועצמאית. 'הנגיעה' הזו, שחלמתי עליה אי אז לפני קצת יותר מעשור, כמובן, שונה מאוד.
פתחתי עם כיתת החינוך שלי את השנה הזו עם השיר של נתן גושן: "אני באתי לחלום אבל הכי בוער בי זה איך אני עובר את היום". דיברנו על הפער בין השאיפות והחלומות לשנה זו, לבין תחושת ההישרדות היומיומית. מאז השיר הזה הפך להיות הפסקול של השנה שלי, בנסיונות שלי לגשר על הפער הזה. לעתים רחוקות אני מתקרבת לסגירת הפער (עד שהוא נפער מחדש).
שנת י"ב בתיכון לאמנויות היא קודם כל נקודת השיא של התלמידות.ים בהיבט האישי – אמנותי הבא לידי ביטוי בהפקות הגמר במהלך חודש מרץ. כל יתר המקצועות מתגמדים אל מול זה, ויש לומר שלרוב, בצדק. אומנם אני לא אובייקטיבית, אבל הפקות הגמר היו מ-ד-ה-י-מ-ו-ת. היה בהן עומק, חוכמה, רגישות ובעיקר הן שיקפו תהליכים אישיים שכל אחת ואחד עבר.ה. היו גם רגעי משבר במהלך חודש זה שבהם נאלצנו, הצוות החינוכי בשיתוף מורי מגמה, לעשות 'קאט', אבל גם זה היה חלק חשוב במסע ההתבגרות המיוחד שהתלמידות.ים עוברות.ים.
בהמשך למסורת ארוכת שנים יצאנו בסיומן של ההפקות לטיול שנתי בהרי אילת. האוירה הכללית מראשית הטיול ועד סיומו היתה של אופוריה, "היי", הן של הצוות והן של התלמידות.ים. אחרי חודש וחצי (או ליתר דיוק, שנה וחצי) כל כך אינטנסיביים. ביום השני של הטיול ניתנה לתלמידות.ים האפשרות לבחור אם לעלות את קו השבר לתצפית מהר יהורם, או להמשיך בהליכה מישורית עד לנקודת הכינוס. רוב השכבה בחרה להאמיר לפסגה. כשסיימנו את הטיפוס גאים, עייפים ונפעמים מהנוף שנפרס לעינינו, התבוננתי בהם מאושרת. איזו שכבה מדהימה. בראש שלי שחזרתי את הדרך שכל אחת ואחד מהם עבר כדי להגיע לרגע הזה. נזכרתי איך התחלנו את י"א עם חובת עטיית המסיכות, לא רק במובן הפיזי. חודשים ארוכים של התמודדות עם תופעות רגשיות והתנהגותיות שקיבלו את הכותרת המעומעמת "פוסט קורונה". איפה היינו אז, ומה הביא אותנו עד הר יהורם? חבל שהשנה לא היתה יכולה להסתיים שם.
תהליך הפרידה והסיכום הוא הרבה פחות סקסי מטרק בהרי אילת. ביומיום שלי אני עסוקה בטו דו ליסט אינסופי, וכל זה מלווה בהרבה מאוד חרדות שאני מתרגמת כאן לשאלות: יהיה ספר מחזור? למה לא התחלנו כבר חזרות לטקס סיום? מה אם התלמידים לא יגיעו לשבת י"ב? … צריך לכתוב מכתבי מחנכת לכל תלמיד.ה? איך? ומכתב לכיתה, לשכבה?? מה יש לי כבר לומר?
ובמקביל השיח בבית הספר על שנה הבאה הולך וגובר. מחזור חדש של ריכוז, וכל זה מלווה בציפיות שמתורגמות אצלי לקביעות: בפעם הבאה זה יהיה אחרת. אפיק לקחים. אהיה טובה יותר, מנוסה יותר. ברור לי שהמשימתיות מחד גיסא, לצד מחשבות על שנה הבאה מאידך גיסא, הן (גם) סוג של התחמקות מהכאן ועכשיו. מעיסוק בפרידה עצמה מתלמידי האהובים… " כי אני באתי לחלום, אבל הכי בוער לי זה איך אני עובר את היום…"